טל הראל מחולון, רק בת 27 וכבר מנהלת את העמותה מצליחה שלה, “עוגה בהפתעה”, שפועלת מזה חמש שנים. כן, חישבתם נכון את העמותה שלה היא פתחה בגיל 22 בלבד וכיום היא מנהלת אותה לצד הלימודים באוניברסיטה והעבודה.

העמותה מחברת בין מתנדבים שרוצים להעניק עוגה לקשישים מרחבי העיר במהלך החגים.

איך הכל התחיל?

הרעיון לעמותה נולד בתקופת הקורונה: “התחלתי להתנדב בחלוקת אוכל לשישי מטעם הרווחה בחולון”, היא מספרת, “תוך כדי החלוקה גיליתי שיש אנשים שרוצים שאבוא לבקר אותם יותר או אתקשר אליהם. הבנתי שיש בעיה קשה של בדידות”.

איך זה הוביל להקמת העמותה?

“אני מאוד קשורה לסבתא שלי ולראות אדם מבוגר שהוא בודד עשה לי קוווץ’ בלב. חשבתי איך אוכל לפתח איתם אינטראקציה. כי בחלוקת המזון היה קשה לבוא ולהכנס כדי לשוחח איתם. חלקם התביישו. חשבתי מה היה גורם לי לפתוח את הדלת וחשבתי על עוגה.

עוגה מקרבת בין לבבות ויוצרת בסיס מתוק לקשר. הגעה עם עוגה נותנת את הפתח לשתות קפה ביחד וליצור אינטראקציה חדשה”.

בהתחלה, העשייה של הראל לא הלכה חלק: “העלתי פוסט לפייסבוק ולא באמת הגיבו לי. אז שכנעתי קצת אנשים וחברים מסביבי להפיץ את הפוסט ואז הוא התחיל לרוץ בין אנשים ואפילו הגיע לראש העיר שפרסם את היוזמה. ככה גייסתי רשימות של קשישים ומתנדבים בחולון”.

אחרי כמה חודשים מוצלחים של עשייה, הראל החלה לקבל פניות מערים נוספות ברחבי הארץ מגורמים שונים ברשויות או ברווחה וכך לאט לאט נוספו עוד 13 ערים לחולון בהם מתקיימת פעילות העמותה, ביניהן גם ראשון לציון.

כיום לעמותה יש מערך של 3000 מתנדבים שמבקרים קשישים בחגים כאשר לכל עיר יש צוות של מתנדבות שאחראיות על חיבור המתנדבים לקשישים.

זכור לך מקרה מיוחד שנוצר בעקבות ההתנדבות בעמותה?

“לפני יומיים רכזת ההתנדבות ברמת גן סיפרה לי שיש מתנדבת שמבקרת כבר תקופה קשיש בן 99 והחלום שלו היה להקים תערוכה עם כל מיני ציורים שלו והיא החליטה להגשים לו את החלום. ועכשיו התערוכה שלו מוצגת בבית יד לבנים ברמת גן. זה סיפור מטורף”.

המעגל הקרוב אלייך פועל גם בעמותה?

“בטח. בעיני כל רעיון שרוצים ליישם תמיד יתחיל מהקרובים אלינו. אם לא נשכנע את המעגל הקרוב שמה שאני עושה זה הכי חשוב בעולם והם צריכים להתגייס למען זה – אז זה פשוט לא יקרה. עד היום הם לוקחים חלק בעמותה. חברות שלי מתקשרות לקשישים ואמא שלי תמיד עוזרת ומחלקת עוגות”.

מה קורה אם כמות הקשישים עולה על כמות המתנדבים?

“אני תמיד רותמת בחגים חברות הייטק כי יש להם כמויות של עובדים שרוצים להירתם ולהתנדב. גם בני נוער שלומדים בתיכון אני מגייסת – הם כבר בגיל שהם בוגרים ויכולים לשבת עם אדם מבוגר. אבל אחרי חמש וחצי שנים אנחנו יודעים פחות או יותר מה כמות הקשישים והמתנדבים”.

עוד היא מספרת: “קורה שיש מתנדבים שלפעמים ברגע האחרון לא יכולים ואנחנו עושים הכל כדי להגיע לכל הקשישים. אני לוקחת על עצמי בכל חג לאפות גם מספר עוגות ולחלק אותן”.

איך משלבים את כל העשייה בגילך?

“אמא שלי תמיד אומרת לי לנוח, כי באמת אין לי זמן. אני תמיד עסוקה”, היא מודה, “אבל אני חושבת שזה חלק מהאופי שלי. זה מה שנותן לי לקום בבוקר ומבחינתי זה הכל.

הגעתי לאיזשהו שלב שקשה לי מאוד לג’נגל בין העמותה, העבודה והלימודים. אבל קשה לי להפסיק עם זה כי בכל פעם אני רואה את ארץ ישראל היפה, האנשים הטובים במדינה. העמותה הזאת נותנת לי תקווה שיש פה בסיס טוב, שיש חומר אנושי טוב וצריך לשמר אותו”.

מה התכניות הלאה?

“המטרה תמיד להגדיל ולהרחיב את העמותה. זה לוקח זמן. אחרי חמש וחצי שנים הגדילה צריכה להיות איטית ומבוקרת, כי בעיני זו הצורה הכי בריאה להתקדם ולגדול”.