בגיל חמש הוא עוד היה ילד קטן שעושה גלגלונים מהנים בשיעור חוג אחר הצהריים, בלי לחשוד לרגע שמדובר בתחילתה של דרך שתוביל אותו אל הבמות הבינלאומיות, אל תארים חסרי תקדים – ואל התמודדות עם כישלונות והצלחות בקנה מידה עולמי בתחום האקרובטיקה.

אפי סאץ, היום מאמן צעיר ומוערך, התחיל את דרכו בגיל 5 בחוגי אקרוביטקה בסיסיים כילד שאוהב לעשות גלגלונים. כבר בגיל 11 הצטרף לנבחרת ישראל הצעירה ונסע לאליפות אירופה, ומכאן הדרך רק האיצה. “בגיל 14 זכיתי באליפות העולם לנוער,” הוא מספר, “ובגיל 15 כבר התחריתי לראשונה בבוגרים ולקחתי אליפות אירופה. שנה אחרי זה – סגן אלוף עולם”.

מקום שלישי שהפך לנקודת מפנה

נקודת השיא או אולי נקודת השבר, הגיעה בשנת 2017, כשאפי וחבריו לצוות השתתפו בתחרות הדגל הבינלאומית לענפים שאינם אולימפיים. אבל, פציעה של אחד מחברי הקבוצה ימים ספורים לפני התחרות ערערה את כולם, והתוצאה – התחרות לא התנהלה כפי שהם ציפו וכבישת המקום השלישי התקבלה באכזבה.

“זו הייתה אמורה להיות התחרות האחרונה שלנו,” משחזר אפי. “כבר רצינו לפרוש, אבל אחרי ההפסד ידענו שאנחנו לא יכולים לסיים ככה. זה דרבן אותנו לחזור. התאמנו, עלינו שוב לאליפות אירופה ולקחנו מקום ראשון”. באותה תחרות הם הצליחו להתגבר על הנבחרת הרוסית, הישג כשלעצמו נחשב לכל הדעות. הניצחון עזר לאפי וחבריו לסגור מעגל ולפרוש מהענף התחרותי בצורה מכובדת ומרשימה – כמו שהם ציפו וקיוו.

לאחר מכן הוא קיבל הצעה מקרקס סירק דה סוליי, איתם הוא הופיע למשך תקופה ברחבי העולם והגיע למדינות כמו קנדה, גרמניה, מלטה, ספרד ועוד.

מימין: אפי סאץ, וחבריו לצוות האקרובטיקה. צילום: נויה גידנס

החיים שאחרי הזירה

לאחר שפרש מהתחרות המקצועית, אפי לא נפרד מהעולם שהוא כל כך אוהב. מאז 2018 הוא מאמן באגודת הפועל בגין חולון, שלדבריו היא אחת מהקבוצות המובילות בארץ ובעולם. “אנחנו בטופ 3 העולמי. אגודה מדהימה עם תמיכה מהעירייה ופידבק מטורף שלא רואים בכל מקום”, הוא מציין בגאווה.

אבל המעבר לעמדת המאמן לא היה קל עבורו בהתחלה. “זה שינוי גדול – אני אוהב להופיע ולהיות על המשטח, ובאימון אתה כבר לא שולט על כל מה שקורה. אתה יכול רק להכין, לכוון, ולקוות שזה יעבוד. זה אתגר בפני עצמו.”

אפי מדגיש שגם כמאמן, מה שחשוב לו אינו הכישרון הגולמי או הנתונים הפיזיים: “הכי חשוב זה כוח רצון, התמדה ונחישות. זה מה שמביא תוצאות אמיתיות”.

כיום אפי שוקד על לימודיו במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט במסלול מואץ לתואר ראשון. “אני לא בהכרח רוצה להיות מורה לחינוך גופני, אבל כן שואף לעסוק בניהול ספורט, להרצות, להוביל מסגרות”.

ואיך מצליחים לשלב הכול? “זה הכול עניין של תפיסה”, הוא אומר, “איך מסדרים את הלו”ז. הכול אפשרי אם רק רוצים”.

היום (יום ראשון ה-3.8.25) הוא והקבוצה אותה הוא מאמן יטוסו לאותה תחרות עולמית בה הוא וחבריו נחלו אכזבה לפני שנים. הפעם, יש להם מטרה אחת: לסגור מעגל.

הסיפור של אפי מוכיח לכולם שלא משנה מאיפה אם מתחילים – כח רצון, התמדה ונחישות גוברים על הכל.