כמעט שני עשורים אחרי שהקים את “סטודיו באובאב”, סשה גליצקי – אמן, סופר ומייסד הסטודיו – ממשיך להוכיח עד כמה יצירה יכולה להיות דרך לריפוי. מה שהתחיל כחוג קטן לחיזוק הקשר הבין-דורי, הפך לפרויקט ארצי הפועל כיום ביותר מ-17 מוקדים ברחבי הארץ – ביניהם גם בבת ים, ראשון לציון וחולון – שם נמצא סטודיו קבוע.

בימים שבהם המציאות בישראל מלאה כאב, פחד ותחושת חוסר ודאות, הסטודיו מציע מרחב מסוג אחר: מקום שבו הידיים יוצרות, הנפש נרפאת והקהילה מתלכדת מחדש. גליצקי וצוותו מנחים סדנאות ייחודיות, הפונות בין היתר לנפגעי פוסט-טראומה, מפונים מצפון ומדרום וגם לניצולי 7.10.

מחקר אקדמי שנערך באוניברסיטת אריאל מצא כי פעילות הסטודיו תרמה לירידה משמעותית בדיכאון וחרדה ולהגברת החוסן האישי.

איך התחיל הרעיון לשלב אמנות וגילוף בעץ עם ריפוי?

“התחלתי לעסוק בעבודה הזו בשנת 2002 עם קשישים, וב-2004 בעבודתי במועדון לנכי מלחמה עם פוסט-טראומה, שמתי לב לכך שאצל תלמידיי משתפר מצב הרוח, האווירה הנוצרת בשיעורים משפיעה עליהם. שהם מגלים עניין רב בפעילות, ולפחות בזמן השיעור מרגישים טוב בהרבה. אז גם נולד הרעיון להפוך את העיסוק הזה למקצוע, כדרך לעזור לאנשים.

איך נראה תהליך העבודה בסדנה?

“זה נמשך כמה מפגשים, שאותם אנחנו מקיימים פעם בשבוע. המשימה החשובה ביותר היא לחלק את כל הדרך של יצירת תבליט או פסלון תלת-מימדי קטן לשלבים הפשוטים ביותר, נגישים לכל אדם – אפילו למי שאין לו ידע קודם בעבודת כפיים בהנחיית מדריך. השלבים הללו באים זה אחרי זה, והעבודה נעשית בהדרגה.

מאוד חשוב גם הפסק הזמן השבועי בין המפגשים. לעיתים קרובות אני שומע מחברי הסטודיו משפטים כמו ‘בלילה חלמתי שאני ממשיך לעבוד על הפסל שלי’, ‘אני כבר מחכה ליום רביעי הבא כדי להמשיך’. אפקט התרפיה פועל כל הזמן.

בניגוד, למשל, לארט-תרפיה המוגבלת למספר מפגשים קבוע מראש, אנחנו עובדים עם חברי הסטודיו באופן קבוע, ללא הגבלת זמן. בסיום עבודה אחת, חבר הסטודיו מיד בוחר דגם חדש, והעבודה מתחילה מחדש. הקביעות של הסטודיו היא מרכיב חשוב מאוד בעבודתנו”.

יוסף טרלובסקי עם נכדו רון וינרייך, נכה מלחמת לבנון השנייה, צילום: סשה גליצקי

איך גילוף בכלל תורם לנפש?

“הדבר החשוב ביותר הוא יצירת אווירה ידידותית, נוחה ובטוחה לכולם ללא יוצא מן הכלל, אווירה שמזמינה לשיחות, לבדיחות ולצחוק, שמלווים את השיעורים שלנו כל הזמן.

כל זה מתרחש על רקע מאמץ פיזי מתון, כל אחד עובד עם פטיש ואזמל. המונוטוניות של הפעולות הללו משפיעה באופן עצום על הרוגע הנפשי של כל משתתף בסטודיו. כל העבודה מתקיימת בהנחיה קשובה של המדריך, שמפקח על כל התהליכים המתרחשים בסטודיו.
כל אלה – הם המפתח להצלחה”.

הסטודיו פועל היום ביותר מ-17 מוקדים. מה האתגר הכי גדול בניהול פרויקט כזה רחב?

“כשעליתי לארץ בשנת 1990, עבדתי במשך כמעט 15 שנה כמנהל אמנותי בחברה גדולה בתל-אביב, הובלתי צוות די גדול של עובדים.
לאחר מכן, כשעזבתי את העבודה הזאת ופתחתי חוגי גילוף ניידים בעץ, עבדתי זמן רב לבד.

כיום, כאשר אני מכשיר אמנים צעירים בתחום עבודת העץ, ומשתף אותם במקביל גם בסודות המיוחדים של אמנות התקשורת עם אנשים, אני חש סיפוק גדול מאוד מכך עד כמה עבודתנו נחוצה לאנשים.

הקושי הגדול ביותר הוא למצוא אנשים שותפים לדרך, שמוכנים לעבוד איתנו יחד. נחוצים אנשים חדורי רעיון, בעלי רמת מוטיבציה גבוהה, שמוכנים ללמוד ולהקדיש את עצמם לעבודה כזו”.

מה החזון שלך לסטודיו בעשור הקרוב?

“אני רוצה להמשיך לעזור לאנשים הזקוקים לכך. אני רוצה לפתוח עוד 50 מקומות של סטודיו, וכך להגיע בעבודתנו להרבה יישובים וערים. אנחנו שואפים להפיץ את הניסיון שלנו בתמיכה דרך יצירה ואמנות לנפגעים גם למדינות אחרות, תוך הכשרת מומחים מקומיים בשטח.

אני בטוח שנצליח. כיום אני לא עובד לבד – בצוות שלנו יש מנהל פיתוח, מומחה לעמותות, פסיכולוג, וגם אשתי טניה, שתומכת בי כבר יותר מ-20 שנה ומבצעת מדי יום עבודה עצומה”.